בבוקר אחד הספיק אלי שרביט, קצין עתיר זכויות, להיות יקיר קפלן, יקיר בלפור וראש השב"כ עם הכהונה הקצרה בהיסטוריה. מאחורי הקלעים התרחשה בלשכת נתניהו מהומת אלוהים, שנראית כמו שילוב בין "הסנדק" למערכון גרוע של קישון. ככה זה כשאת המדינה מנהל ציר ברוורמן-ברדוגו
מצד אחד, אלי שרביט מוצנח לראשות השב"כ בהפתעה גמורה ובלי ניסיון רלוונטי, אחרי שאפילו לא היה ברשימת המועמדים. מצד שני, אוריך ופלדשטיין נעצרים בפרשת קטארגייט. שני אירועים לא קשורים לכאורה, אבל כל מי שמכיר את שיטת נתניהו - יסיק שהקשר ביניהם דווקא הדוק ביותר
מעצרו של ראש עיריית איסטנבול, אקרם אימאמאולו, הוא צעד נוסף של ארדואן לביסוס שלטונו ודיכוי האופוזיציה, לאחר שנכשלו ניסיונותיו לפגוע בו בדרכים אחרות. ארדואן מסתמך על שליטתו במערכת המשפט, במשטרה ובתקשורת, לצד תמיכתו של טראמפ, כדי להמשיך ולחזק את אחיזתו
כשראש הממשלה דיבר בישיבת הממשלה על שלוש הח"תים - חמאס, חיזבאללה והחות'ים - לא נותר אלא לתהות איך זנח, שוב, את הח' החשובה והגורלית מכל - 59 חטופים שמעונים ומורעבים בכל יום שעובר ללא עסקה. ראש הממשלה - חשב מחדש את מסלולך. היה ראוי לעם שבחר בך ובממשלתך
התחושות הנוראיות נוכח הצפייה בסרטוני החטופים שמפיץ חמאס לא מטשטשות את העובדה שנקלענו למבוי סתום, שבו כל אחד מהצדדים חושב רק איך לשרוד את היום הבא. במקרה של ארגון הטרור זה ברור, אבל מה התירוץ של נתניהו?
המשטרה והפרקליטות השקיעו את מרצם של 46 קצינים ושוטרים, ואנרגיות בלתי נתפסות, כדי לגבש את כתב האישום. זה מסע בעקבות ניתוח סעיפי האישום, התמלילים, המזכרים בתיק והטענות המופרכות - שלא תאמינו שנציגיה של מערכת אכיפת חוק במדינה חפצת חיים עומדים מאחוריהן
בעת הזו אין לנתח טקסטים - אלא כוונות. ואלה - מרות וזדוניות. בתהליכי פיוס, כמו בהשכרת דירה: יהיה ההסכם מדויק ככל שיהיה - אם החותם עליו הוא עבריין, אין למילה הכתובה משמעות. החוק נדרש לנתניהו לטובת שעתוק של שחיתות לעצמו ולחברים
בימים כתיקונם, ליברלים אמורים לצאת לרחוב כדי למחות נגד ראש השב"כ. אבל בישראל, הם מפגינים כדי להגן עליו - אף שהוא ראש המנגנון שמאפשר את העוולות הישראליות. כנראה עדיף לתמוך בזדון הממלכתי, החשאי, מאשר במשפחת בן זוגה של אשת המנהיג העליון
העברה כפויה של עזתים מהרצועה עלולה להוות הפרה חמורה של אמנת ג'נבה. אבל גם אם יעזבו רבים מרצון - נשאלת השאלה מי יישאר - וסביר להניח שיהיו אלה חסרי ההשכלה והקיצוניים, מה שימנע בטווח הארוך כל סיכוי של שלום ושכנות טובה
דקות ספורות אחרי שחתמנו חוזה בדירה חדשה, הכל התחיל לזוז מצד לצד, וכאוס מוחלט פרץ לרחובות. מלבד האימה שחוו 10 מיליון תושבי בנגקוק באותו רגע, כישראלים שלא מבינים את השפה ולא מתורגלים בתרחישים - גם הרגשנו אבודים | זוג ישראלי מבנגקוק בטור מיוחד לוואלה
יש טעם רב בהקמת ועדות חקירה, אך נשאלת השאלה המהותית: האם שופטים, שעבודתם היומיומית כרוכה בפסיקה והרשעה, הם אכן הגורם המתאים לבחון מחדלים מערכתיים, או שמא נדרשת גישה מקצועית ועניינית יותר?
הקו המחבר בין הפקרת החטופים, התקציב המושחת, ההשתמטות ההמונית, המהפכה המשפטית ורדיפת שומרי הסף: נתניהו וממשלתו הפכו את הלא נורמלי למצב קיומי. בזמן שמכונת הרעל מלהגת נגד "הסרבנים האנרכיסטיים" - הם אלה שמכשירים השתמטות המונית ואי ציות לחוק
הבעיה אינה רונן בר, אלא האיש שעלולים להצניח במקומו על אחד הכסאות החשובים במדינה, בציפייה שיהיה נאמן אישית למלך ולא לממלכה. לא צריך דמיון מפותח מדי: לפחות פעמיים בעשור האחרון דרש רה"מ משני ראשי שב"כ מכהנים להשתמש ביכולות הארגון כדי "לחסל" יריב פוליטי
בעימות החריג ביניהם, שר הביטחון ציפה מהרמטכ"ל לגמגם, להתקפל ולהתנצל. אלא שזמיר עשה בדיוק את ההפך, אמר את האמת בלי פילטרים - והכתיב נורמות חדשות ביחסים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. מעתה והלאה, שרים יחשבו פעמיים לפני שינסו לגרור את צה"ל לפוליטיקה
פרשת קטארגייט היא כבר לא רק "לכאורה" או "לפי החשד". אין כבר ספק שפלדשטיין קיבל משכורת מהקטארים. עכשיו נותר לחקור מי ידע, מי ארגן, ומי עוד קיבל. לכן אין פלא שנתניהו כל כך לחוץ
הימין צודק: השמאל מונע משנאת נתניהו. השמאל צודק: הימין מונע משנאת השמאל. ומול עינינו המשתאות מתנהלת בממשלה תחרות מעוותת: מי יצליח להטריל יותר את המדינה, מי יצליח לממש את הסלידה, את הגחמנות, את הרבאק, את הנקמה. ובדיוק ככה אנחנו נראים
צעקות וגידופים כאלה לא נשמעו בישיבת הממשלה כבר שנים: בן גביר קרא שהשב"כ חוקר חדירה של גורמים כהניסטיים למשטרה, והתפוצץ על ראש השירות רונן בר. הרמטכ"ל אייל זמיר וראש המוסד דדי ברנע יצאו משם מזועזעים, אבל עד לרגע זה לא יצאו להגנת חברם
אזרחי ישראל צופים בחדשות ולא מאמינים: כל מה שנחשב פעם למוגזם ואפילו מופרך, מתגשם מול עינינו, עד שאי אפשר שלא לתהות: מה יהיה הצעד הבא של ממשלה חמדנית ושיכורת כוח?
שיחות אינטנסיביות התקיימו בשבועות האחרונים בין אנשי טראמפ לבין הקרמלין וסביבתו של זלנסקי, על מנת להגיע להפסקת אש זמנית. מעבר למו"מ בין רוסיה לבין אוקראינה, טראמפ גרם לשינוי תפיסתי באירופה - שמוכנה כעת לעשות יותר ולדבר פחות, לשביעות רצונו של נשיא ארה"ב
"אינשאללה שסודאנים ישלטו בנו! שהאפריקאים ישלטו בנו! מי שישלוט בנו - שישלוט, אנחנו רוצים לחיות בכבוד וכמו שאר עמי העולם!" - זהו הלך הרוח בקרב אלפי מפגינים עזתים: "אנחנו לא נגד חמאס - אלא נגד שלטונו". במה שונות ההפגנות הללו, ואיזה פתרון מציעים העזתים?
"הבעת אי האמון" שהגיש השר לוין כהצדקה להדחת היועמ"שית תיזכר לדורות. לא מקרי שהטקסט המזעזע הזה כתוב בשפה שמזכירה התעמרות מצד בוס, בלי טיפה של ביקורת עניינית: במדינה אוטוריטרית, מהסוג שישראל אולי תהיה בקרוב, אין בכלל מקום ליועמ"שית
רק טיפש חוזר על אותה טעות פעמיים ומצפה שזה יצליח. סיפרו לנו ועדיין מהדהדים את השקר הזה שרק לחץ צבאי יגרום לחמאס לשחרר אותם. ובינתיים איבדנו חברים נוספים בתקופה הזאת מאז 7 באוקטובר. חברים שיכלו לחזור בחיים. אני לא אדם מאמין ובכל זאת. השם יקום דמם | דעה
בעבר הימין יצא בהמוניו למען אסירי ציון, הם קראו "שלח את עמי", אך היום, כאשר 59 מבני עמנו מוחזקים בשבי, השתיקה רועמת במיוחד. הציבור שקורא לעצמו החלוץ, מתיישב בבית מול ההתעלמות המחפירה ממתיישבי היישובים שמתחננים לתקציבים לשיקום | סיפורה של מרים לפיד
לאחר אישור תקציב העתק, מסר נתניהו: "אני שמח", ובירך על המציאות החדשה בה יציבות הקואליציה גבוהה פי כמה. הדרך היחידה להפיל את הממשלה כעת היא באמצעות גיוס רוב לפיזור הכנסת או 61 ח"כים לאי אמון קונסטרוקטיבי. החשש ממתיחות מול הסיעות החרדיות התבדה, אך עוד ישוב
הפצצות נבחרו בקפידה. קודם דנה הממשלה בהדחת ראש שב"כ ומיד אחר כך החלה בהליך הפיטורים של היועמ"שית. על רקע החזרה ללחימה, על הדיונים על התקציב ועל גיוס מילואים, נזכרים שזה הזמן לסגור את החשבון עם בר ומיארה. מה שבטוח שהחטופים ירדו מסדר היום
שרת התחבורה והשר לביטחון לאומי נתפסו בדיאלוג הזוי שמעלה חשד לניסיון לשיבוש חקירה. זה חמור לכשעצמו, אבל לא יותר מהדרך שבה השניים (לא) עושים את עבודתם
מהמנהיג העליון, דרך התזמורת של הטיטניק ועד לארנון בר דוד: שש נקודות שמחבר ביניהן קו אחד - ראש ממשלה שלא נשאר מה להציע לו חוץ מזיכוי מוחלט, תעודת הוקרה וכרטיס יציאה מחיינו
החסמים חברתיים והכלכליים איתם מתמודדים צעירים דרוזים מקשים על השתלבותם המלאה בחברה הישראלית. לפני כשבועיים אישרה הממשלה תוכנית חומש חדשה למגזר הדרוזי והצ'רקסי הכוללת מיליארדי שקלים שמטרתה לשפר תשתיות, חינוך, תעסוקה ושירותים חברתיים וצמצום הפערים בחברה
בזמן שצה"ל עומד לשלוח 400,000 צווי 8 למילואימניקים שיבלו את ליל הסדר מחוץ לבית, שר אחד פיזז למילות השיר "נמות ולא נתגייס ונקדש שם שמיים". איך חברי הכנסת הציונים בקואליציה יכולים לשתף פעולה עם העוול הזה? ח"כ מהמחנה הממלכתי בטור מיוחד
אני מסתכל למעלה, על אלו שמתיימרים להיות נציגי הציבור, ורואה בעיקר אנשים לא נורמלים וראש ממשלה שקוע בחקירות, ללא מנדט לקבל החלטות גורליות למדינת ישראל. אני אוהב את המקום הזה, אני מוכן להילחם עליו - בתנאי אחד
בסרטון ההזוי שלו נגד ראש השב"כ, נתניהו מלהטט עם תאריכים וטוען ל"צירופי מקרים" שמסגירים שיקולים זרים. כדאי שיבדוק קודם את עצמו, ואת העיתוי התמוה שדווקא בו ביקש מרונן בר להשלים את תחקירי השב"כ. ויש בסרטון משפט אחד מטורלל, שאולי עליו שווה להתעכב יותר מהכל
אם עד עכשיו אפשר היה להתעלם מצלצול פעמוני הסכנה, הרי שהגיע הזמן להתעורר ולהבין את גודל האסון שרובץ לפתחנו. קרב מאוד הרגע שבו ניאלץ לעזוב הכל ולצאת לרחובות
גזענות היא כוח הרסני, חובתנו כחברה להיאבק בה בכל זירה - ובייחוד בשירות הציבורי כמגדלור שאמור לשמש דוגמה ומופת לאזרחים. בסקר שנערך השנה, 35% מקרב אוכלוסיות הגיוון חוו אפליה בתוך שירות המדינה. הדרך עוד ארוכה, אך המחויבות ברורה - שירות ציבורי שוויוני ומכיל
הממשלה עייפה מלהאשים את "האליטות", ומצאה אשם חדש בחוסר היכולת ליישם את המדיניות שהבטיחה לבוחריה: מדינת העומק, שפועלת בישראל במשך שנות שלטון נתניהו, ומונעת ממנה לחסל את חמאס. ובאמת, יש מדינה ששלחה זרועות עד לשכת רה"מ, ואולי עשתה בדיוק את זה
הניסיון של נתניהו להפיל את התיק של 7 באוקטובר על רונן בר הוא פתטי. ברור לכל אחד שהאחריות הראשית היא שלו עצמו, ולא במקרה הוא מונע הקמת ועדת חקירה ממלכתית: הכל מוקלט, מתועד, ורשום מילה במילה. אלה הדברים שנתניהו מפחד שייחשפו | אביגדור ליברמן בטור מיוחד
תחקיר 7/10 של שירות הבטחון הכללי, לבד מהודאה באשמה, שאיש לא היה זקוק לנייר הרשמי הזה כדי לקבוע שהיא קיימת - היה עמוס בשרשרת מחמאות מביכות. התחקיר הזה, שבמסגרתו מחבריו התאמצו שלא להשאיר את האחריות לכישלון בגזרתם, ולפזר אותה גם על צה"ל וגם על הדרג המדיני
הישראלי הממוצע מביט בזוועה שהיא חיי היומיום שלנו ותוהה: מה לעשות? ובכן, זה הזמן לא לעשות. צריך לסרב להכל: לשרת בצבא, להצביע במליאה, לשלם מסים, לתת דו"חות, לציית לשוטרים, לפנות את הכביש לשיירת רה"מ. יגישו כתבי אישום? אדרבא. נציף את בתי הכלא, עד שהכל ייפול
הם לא יתפכחו, כפי שלא התפכחו ממיליון דברים אחרים. זה לא בגלל בורות, מדובר באזרחים אינטליגנטים שלמרות הכל מצדדים בעד העברת כספים לחמאס ופיטורי ראש שב"כ. ההיסטוריה מלמדת שההתפכחות מגיעה מאוחר מדי, כשהאסון כבר קרה, אך אולי בכל זאת אפשר לבנות פה אלטרנטיבה
העובדה שראש הממשלה אפילו מעלה בדעתו לפטר את ראש השב"כ, רונן בר, בסיטואציה הנוכחית, מעידה על חוסר שיקול דעת ואי־כשירות
תמליל החקירה הבדיוני של ראש השב"כ לשעבר מעלה כמה שאלות אמיתיות שספק אם לראש הממשלה יש עליהם תשובות. התלונה שהגיש נתניהו במשטרה עוד תתברר כגול עצמי
מעל חידוש הלחימה מרחפת תחושה מטרידה: לא למען החזרת החטופים חודשה הלחימה, אלא כדי לשפוך מים קרים על ההפגנות הרבות שתוכננו נגד נתניהו. עם ישראל מחפש הנהגה - או לפחות תוכנית עבודה - אבל במקומם מקבל רק חופן של סימני שאלה
התקיפות בתימן הן הפנמה אמריקאית מהירה של כישלון "דוקטרינת העסקאות המהירות" מבית מדרשו של טראמפ. הנשיא למד שאין פתרונות מהירים לבעיות מורכבות. ממדיניות מוצהרת של בדלנות במזה"ת, ארה"ב שקועה בו עד צוואר. דעה
מגוון שיקולים עומדים בפני ארגון הטרור הצפוני סביב השאלה האסטרטגית האם להצטרף, שוב, למלחמה נגד ישראל. הנהגת הארגון מתמודדת עם לחצים שונים ותצטרך לשקול היטב את האילוצים לכאן ולכאן. וישראל צריכה להיערך בהתאם
החזרה למלחמה מזכירה לנו את האמת המרה שכולנו מכירים. בישראל של היום כל החלטה מוכפפת לשיקולי הקואליציה ולמאבקי ההישרדות של נתניהו שפועל להישרדותו הפוליטית. ההתנהלות הזו פוגעת לא רק בהווה, אלא גם בדורות הבאים, שנאלצים לממן את ההשלכות של חוסר המנהיגות
קיבוץ ניר עוז הפך לסמל השבת השחורה, והתחקירים של צה"ל לא מספיקים כדי להצביע על האשם האמיתי. מרגע הפלישה ועד רגע יציאת אחרון המחבלים משטח ישראל, כשבידו אזרחים שנחטפו מבתיהם ודם החיילים על ידיו, האחראי האמיתי עושה הכל כדי להימנע מוועדת חקירה ממלכתית
עיקרון חשוב באסלאם גורס כי יש לגלות נאמנות לשליט, גם אם הוא מושחת וכושל, כדי למנוע פילוג בחברה. אלא שחידוש התקיפות בעזה מעלה בקרב תושביה הרהורי כפירה - ואולי גם רצון למרוד בחמאס. בשעה שההריסות והגופות נערמות, מתחדדת אצלם השאלה: למה שנשתתף במשחק הזה?
זה סיפורה של מודעה אחת, שקוראת לגברים שכולים ולקרובות של פצועי המלחמה לצאת לחופשה בים המלח. מה רע בסדנת שוקולד למי שאיבדו את היקר להם מכל? תתפלאו, יש רע. והקשר לפיטורי ראש השב"כ זועק לשמיים
האדם האחרון שיש לו זכות מוסרית להדיח מי מהאחראים למחדל 7 באוקטובר - החליט לפטר את רונן בר. הצעד החצוף והמכוער הזה נועד להסיח את דעת הציבור מהסוגיה שעליה חייבים לדבר
הרגישות הביטחונית מפריעה לנתניהו להעיד, אבל לא להחליף את רונן בר. אחריותו של ראש הממשלה ל-7 באוקטובר ברורה, אך הוא לא מקבל אותה. בישראל לא נותר דבר, הוא הדיח את כל מי שהתנגד לו: היום כבר אפשר לקבוע שהצפרדע התבשלה באיטיות
עבור נתניהו, ניר עוז זה קומץ של שמאלנים - לא הקרקע לטבח הגדול ביותר שידע העם היהודי מאז השואה. בשעה שהוא שותל בזיכרון הציבורי מונחים נוצצים כמו "ניצחון מוחלט" ו"מלחמת תקומה", ראש הממשלה מנסה לגרום לנו לשכוח את ההפקרה שחווינו על בשרנו ב-7 באוקטובר
