מדהים לראות איך האיש הכי מנוסה במערכת הפוליטית בישראל לא פסח על אף טעות בדרך לעסקה, שאותה ינסה להציג כיוזמה שלו, למרות שהאמת ידועה לכל: לנתניהו אין ברירה הפעם אלא לעשות את מה שטוב למדינה, גם אם הוא רע להישרדותו שלו
רגע אחרי שעלה שמו כמועמד לראש שב"כ, הפכה העיתונות הרדודה, השונאת והפוליטית שלנו את האלוף דוד זיני למשיחי, אטום, נער גבעות, אנטי ממלכתי, אויב הדמוקרטיה, איש התומך במותם של החטופים, ומי שהעובדה שיש לו 11 ילדים מציבה סימן שאלה על אישיותו
כשנתניהו פולט את "האנדרסטייטמנט הגדול בהיסטוריה", כבר קשה להבדיל בין בדיחה למציאות. שקרים קטנים, ספינים גדולים, מכונת רעל ללא הפסקה. ברקע: איראן בדרך לפצצה, והציבור מקבל אוטוביוגרפיה ומהדורה מעודכנת של הדחקה
ממשבר הפטור מגיוס ועד הפסקת המלחמה בעזה — נתניהו דוחה את כל ההחלטות הקשות שעל שולחנו לטובת שלמות הקואליציה. בשעון החול נותרו עוד שמונה שבועות, עד שהכנסת תצא לפגרת הקיץ, והמטרה המרכזית שלו הייתה ונותרה פשוט לצלוח אותם
בחלל שהותירו מנהיגי האופוזיציה, גולן נכנס בסערה והפך לפנים של התנגדות אמוציונלית, בועטת ורועשת. הוא משלם מחירים, אבל לא מתנצל ולא שותק. זו לא תוכנית פוליטית - זו תחושת דחיפות שלא מרפה
במקום לתמרן בחוכמה בתוך מגבלות בג"ץ והיועמ"שית, בחר רה"מ שוב באימפולסיביות שהובילה לפסילת מועמדותו של האלוף זיני לראש שב"כ. במקום לנהל מהלך מחושב מאחורי הקלעים, נתניהו ניסה באופן מגושם לקבע עובדות בשטח, ובכך העניק ליועצת ולבג"ץ את כל הכלים לפסול את המינוי
זה לא נעים לראות מטוס נוסעים בוער, אפילו בשדה התעופה של צנעא. מאות אלפי ישראלים שחופשת הקיץ שלהם התבטלה בגלל השמיים החצי-סגורים, המתקדרים מעל ראשינו, יכולים לרגע אפילו להזדהות עם מי שמוגדר כ"אויב"
אי שם בסוף 2022 הבטיח נתניהו לחרדים שיקדם את חוק הגיוס בממשלה הנוכחית. אלא שלשר המשפטים הנכנס היו תכניות אחרות - והשאר היסטוריה • כעת, כמעט 3 שנים אחרי, פקעה הסבלנות לחרדים. האם הם יילכו עד הסוף? מאחורי הקלעים
שיקום אזור הצפון לא יוכל להצליח מבלי התמקדות מיידית וחזקה באוכלוסיות המוחלשות שמרכיבות אותו. הפערים החברתיים, המחסור בתשתיות והתמיכה החלקית מהמדינה - כל אלו רק מעמיקים את המשבר ודורשים פעולה דרסטית וכוללת, עכשיו ולא מחר
בכנסת, הצעת חוק כבר מזמן אינה עניין מהותי אלא כלי יח"צ זול ונגיש לכל ח"כ טרי או ותיק. כשהשיח הציבורי סוער והגבולות הדמוקרטיים מיטשטשים, שורת יוזמות להגבלת חופש הביטוי והזכות לבחור ולהיבחר עלולה לחצות את הקווים האדומים - לא רק של החוק, אלא של השפיות
האלוף דוד זיני מצטרף לרשימה ארוכה של בכירים שלרגע אחד היה נדמה שנתניהו בחר בהם, עד שהתברר שלמעשה הוא חיסל את הקריירה שלהם. ככה זה עם ראש ממשלה בנבצרות-זוחלת
מה שהתחיל כפנטזיה של נערים ביום ירושלים - להעלים את הפלסטינים מהמקום הזה - הפך לתוכנית העבודה הרשמית של ממשלת ישראל. אבל גם היום, כמו אז, מדובר באשליה מסוכנת ולא בפתרון בטחוני אמיתי
בשולי הוויכוח הנוקב על מינויו של האלוף זיני לראש השב"כ, הסתנן לשיח ביטוי שכל מי שמכבד את הדיון הציבורי מוכרח להימנע ממנו. מה זה בכלל "משיחי" - מי שמאמין בארץ ישראל השלמה או מי שמאמין בשלום אוטופי אחרי 7 באוקטובר?
במציאות שבה כל אמירה חוצה גבולות תוך שניות, התבטאויות של פוליטיקאים ועיתונאים בישראל מספקות חומר גלם יקר ערך לערוצי תעמולה עוינים. גם כשמדובר בדעות אישיות או פליטות פה - בתודעת העולם הערבי הן מתקבלות כהצהרות רשמיות, ומועצמות כדי לפגוע בלגיטימציה של ישראל
על רקע הלחימה בעזה ומבצע "מרכבות גדעון", חמאס מפיץ תעמולה שקרית על רעב ומצוקה הומניטרית - והמערב מאמץ אותה בעיניים עצומות. בעוד ישראל נאבקת להשלים את הכרעת חמאס, מנהיגי אירופה כושלים מוסרית ונכנעים לאינטרסים פוליטיים ופחדים פנימיים
שרה נתניהו לא התכוונה לוותר אחרי שלא הצליחה להוביל את הרמטכ"לות לזיני • אז מה עושים? נותנים לו את השב"כ • אבל מאחורי הקלעים זה מורכב הרבה יותר, ומתחת לפני השטח מתגלים המניעים האמיתיים של הבחירה באלוף - שהודח מהצבא
במדינה שבה רוב הציבור חושש מדחיית מועד הבחירות, חייב האיש שמנסה לחמוק ממשפט פלילי ומוועדת חקירה, להודיע מפורשות שיתייצב רק למשפט אחד במועדו: משפט הבוחר
בקליפת אגוז, פסק הדין שמכריח את הממשלה - לראשונה מאז קום המדינה - לבחור את נציב שירות המדינה בדרך של ועדת איתור או בהליך תחרותי אחר שבו תהיה לה השפעה קטנה, אם בכלל, על זהות הנציב הנבחר, הוא אחד ממקרי המבחן הקיצוניים שהיו לנו כאן
השיר המביך הזה הוא מזמור לפשיטת הרגל הרוחנית של ימינו: בלי הכרה ברוע שיש בעולם, בלי עימות עם המציאות, בלי מחויבות לתיקון עצמי. רק אמונה שטוחה של דור הסלפי שמרוכז כולו בעצמו. ויש פה גם שיר חדש עם מילים שאולי יתאימו יותר למציאות - רק צריך שמישהו ילחין
בין נאום הכפכפים של רה"מ לריאיון התחביב של יו"ר הדמוקרטים, הסייקל החדשותי התנדנד השבוע מסערה לגינויים. בימין פתחו במסע דה-לגיטימציה נגד גולן, באופוזיציה כועסים שהוא מרחיק קולות אבל כמו נתניהו, שתופס את הקשב בעידן שבו המצרך הפוליטי הכי יקר ערך הוא תשומת לב
נתניהו מצפצף על בג"ץ, עוקף את הרמטכ"ל, ממנה מקורב חסר ניסיון החביב על "הגברת", והוא עושה את זה כי הוא רוצה מלחמה בתוכנו. זה לא "כלום", כמו שאמר על הטבח בעין השלושה. זה הכול - וזה קורה עכשיו
בפרץ כזה של תגובות, חלקן מבוהלות, לא נתקלתי. "זה טירוף", "הוא איבד את זה לגמרי", "הוא שורף את המדינה", "זו רולטה רוסית"
בעוד השלטון מנסה לקפל את מערכת המשפט, שני משפטנים בולטים סירבו למצמץ ובחרו שלא לברוח. הם לא ביקשו לקבל חיבוק או צ'אפחה, אלא הבינו את גודל השעה. וגם: כשנתניהו תוקף את היועצת, ומנפח ניגוד עניינים מדומיין כדי לערער אותה, זו שיטה. גם בסיציליה עשו את זה
הגיבוי האוטומטי מוושינגטון נסדק, והעולם המערבי לא חיכה לרגע. מדינות אירופה, יחד עם קנדה ואוסטרליה יצאו בגל מתואם של גינויים, סנקציות ואיומים - כשגם טראמפ מאותת שישראל כבר לא חסינה. ונתניהו? הוא מוצא את עצמו מבודד, ללא המטרייה שהגנה עליו במשך שנים
אפשר למנות את השקרים בנאומו של ראש הממשלה אחד לאחד ואפשר פשוט לשאול: איך זה שהמלחמה שאתה מנהל בעזה כבר 600 ימים, לא מצליחה לנצח ארגון שהנשק שלו הוא כפכף?
ארה"ב ואיראן יקיימו ביום שישי סבב מו"מ נוסף בנסיון להגיע להסכם גרעין. מקורות ישראליים ציינו שנתניהו מעוניין לנצל פיצוץ במגעים כדי לקדם תקיפה. בצה"ל סבורים שחלון ההזדמנויות לתקיפה באיראן עלול להיסגר בקרוב, ולכן אם השיחות ייכשלו, ישראל תצטרך לפעול במהירות
יאיר גולן אולי העלה חיוך רחב על פני נתניהו ושיגע את שותפיו למחנה, אבל לא שם מסתתר הסוד להחליף את רה"מ • גם באופוזיציה יודעים שיש דבר אחד חשוב שאותו צריך להשיג, וכל השאר - גם התבטאויות מיותרות - הם רק תפאורה
גם כשהם חלוקים בפסיקה, שופטי העליון מאוחדים בעקרון אחד: מקצועיות, אי-תלות ושקיפות הם תנאי יסוד למינוי נציב שירות המדינה - ולא זיקה פוליטית
כבר אי אפשר לטעות בזה: החטופים שחזרו ומצטרפים מיד למאבק למען עשרות חבריהם שנותרו מאחור מסומנים כאויבים • גוטליב הגדילה לעשות אתמול והפכה אותם למשת"פים של חמאס, אבל זה לא נעצר רק בה • תומכי הקואליציה מקדמים מטרה מזעזעת שגורמת לרעד רק מלחשוב עליה
בין הכאוס בממשלה, ההחרמות של המפלגות החרדיות והאיומים בפיזור הכנסת - מתקדמות יוזמות חקיקה דרמטיות כמו צמצום חוק השבות. הקיפאון הפוליטי בגלל אי ההסכמות על חוק ההשתמטות לא עוצר את התהליכים אלא מאפשר להם לקרות מבעד לערפל
רגע לפני שירושלים עוטה דגלים ביום חגה, אני מציע שנעצור ונשאל: לאן פניה של המדינה הציונית שכה עמלנו לבנות ולטפח? מדינה שרואה מעל לכל את ערך חיי בניה ובנותיה שנחטפו באכזריות ועושה הכל להשיבם. וגם: מצעד דגלים אחר
ישראל ממשיכה לתקוף בתימן, אבל זה לא עוצר אפילו טיל אחד. כל עוד המלחמה בעזה נמשכת - החות'ים ימשיכו לשגר, לשתק ולשבש. ההתמודדות איתם מחייבת אסטרטגיה רחבה שתישאר רלוונטית גם ביום שאחרי המלחמה בעזה - ורק סיום המערכה או הסדר מדיני כולל יוכלו לשים לזה סוף
הגבול המזרחי שוב נפרץ, אך בתוך האיום מסתתרת הזדמנות. מהלך חדש שישלב את הציבור החרדי בהגנה על המדינה מבלי לכפות שינוי באורח חייו. כך הופכת חולשה לאומית להצעה יעילה עם פוטנציאל לשינוי עמוק
יובל רפאל סחפה את אירופה עם שיר של כאב ותקווה, וזכתה בניקוד הגבוה ביותר מהציבור אך שופטי התחרות העדיפו להביט הצידה. הפער בין הקהל לשופטים לא שיקף הבדל מוזיקלי - אלא שבר תרבותי עמוק: בין אמת אנושית פשוטה, לבין פחד והתחמקות מאחריות מוסרית
שנה ושבעה חודשים לאחר מתקפת 7 באוקטובר, ישראל עדיין רחוקה מהשגת יעדיה האסטרטגיים. כל עיכוב, כל היסוס - רק מחזקים את חמאס ומערערים את ההרתעה הלאומית. רק הכרעה צבאית, אזרחית ותודעתית תוכל להשיב את הביטחון, לשחרר את החטופים - ולהבטיח עתיד ראוי לישראל
המנגנון החדש להעברת סיוע לעזה נועד לשפר את תנאי המחיה של האוכלוסייה האזרחית - אך אם ינוצל לדחיקת תושבים ולהשפעה על פריסתם הגאוגרפית, הוא עלול להיחשב כהפרה חמורה של הדין ההומניטרי הבינלאומי ולבסס טענות לגירוש כפוי
"הסיוע ההומניטרי, בהמלצת צה"ל", מסר ראש הממשלה כדי להתמודד עם הביקורת. הטלת האחריות על הצבא, לא תפריע לו להתייצב מול המצלמות ולקחת את הקרדיט על פעולה מוצלחת
לרגע אחד שמה יובל רפאל את ישראל בלבבות האנשים, דווקא באירופה, היבשת שהיינו בטוחים שבחרה צד מזמן. עוד על ההצבעה שהוכיחה כמה עמוק הפער בין הממסד האנטי-ישראלי לבין האדם הפשוט
החטופים מדקלמים טקסטים שמנסח עבורם ארגון הטרור שחטף, רצח ואנס - ובערוצים והאתרים המרכזיים בישראל משתפים פעולה. במקום להציב גבול - היא משדרת את המסרים של האויב, מערערת את המורל, ממלאת תפקיד שארגוני טרור יכולים רק לחלום עליו - וחמאס מרוצה
בימים בהם מדינת ישראל התפצלה לשתי מדינות, נדרש מהנשיא הרצוג לצאת מגבולות הממלכתיות השקטה ולנקוט עמדה נחרצת. בין אם בקריאה לנבצרות, בדרישה להחזיר את החטופים או ביוזמת חנינה - זה הזמן למנוע את קריסת הבית מבפנים. או ש"נחכה", חלילה, שתפרוץ מלחמת אחים?
בין ירושלים לניו יורק, דרך פריז וריאד, נרקם גשר מדיני חדש שמחזיר את הרוח לפתרון אמיתי לסכסוך. היוזמה הצרפתית-סעודית מציבה את המדינה הפלסטינית כנקודת מוצא - לא כיעד רחוק - ומסמנת שינוי עמוק בפרדיגמה שנכשלה. העולם מתחיל להבין: אי אפשר עוד להתעלם מהמציאות
בכל העולם ראו איך המסע הראשון של הנשיא באזור קפץ מעל ירושלים, תרתי משמע. רק בזירה אחת, בינתיים, הוא טרם כפה על נתניהו מציאות חדשה: המשך המלחמה בעזה. אך המסר החד שעלה מביקורו הוא שהוא בונה קואליציה אזורית, גם אם נתניהו, שכבול לבן גביר וסמוטריץ', נשאר מאחור
עד לאחרונה ידעו כולם כי הדרך לוושינגטון עוברת בירושלים. והנה, השבוע נשארנו מחוץ למשתה המזרח-התיכוני שבו הוכח כי מעכשיו הדרך למנהיג העולם החופשי עוברת בריאד, בדוחא, באבו דאבי ובאנקרה. מדוע?
במקום הליך משפטי תקין שמברר את האמת, מתקיים מחזה רופף, שבו ראש ממשלה נאשם מנהל את האולם והשופטים מהססים לאכוף את הכללים. פריבילגיות חריגות, נאומים פוליטיים ועצימת עיניים, הופכים את משפט נתניהו לדוגמה כואבת לשחיקת היסודות של שוויון בפני החוק
במשך שנים ניסה נתניהו לחצוב מסילות מחודשות אל לבו של טראמפ, שזעם על כך שברך את ביידן ב-2020 • לרגע היה נדמה לו שהצליח ואנשי הליכוד צהלו בנובמבר האחרון מול "הכוכבים שמסתדרים" • ואז הגיעה המציאות: טראמפ משנה את האזור - וישראל נותרת לבד, בחוץ
בזמן שבממשלת נתניהו ממשיכים לזרוק סיסמאות על הכרעה צבאית, ארגון הטרור קוצר הישגים מדיניים, מנהל מגעים ישירים עם ארה"ב וזוכה ללגיטימציה כגורם מרכזי בזירה הפלסטינית. ישראל, שלא הציגה אלטרנטיבה מדינית, איבדה את המושכות והותירה את עיצוב המזה"ת בידי אחרים
כשטראמפ בוחר להעדיף את תומכי חמאס, עלינו לשים על השולחן את כל הדרישות - בעזה, באיראן ובחזון האזורי כולו. להיות פרגמטיים, נועזים, ובעיקר לא להתנצל
מאות משפחות שכולות נוספו למעגל הכאב בשנה האחרונה, והן מבקשות דבר אחד - תקווה. כשחוק פשוט למענן נבלם בשם פוליטיקה קטנה, הלב נשבר. זה הזמן לאחדות, לחמלה, ולצדק אנושי בסיסי
ההתמודדות של הודו עם תעמולה פקיסטנית עוינת חושפת דפוס פעולה מוכר היטב גם לישראל מאז 7 אוקטובר. זהו מאבק על התודעה, שבו גבולות המדינה נמתחים אל תוך הזירה הווירטואלית - והאיום המרכזי הוא הפגיעה באמון הציבור ובחוסן הלאומי
הכותרות צועקות "משבר ביחסים", העסקאות? "מעל הראש" של נתניהו ונראה שהנשיא האמריקאי זורק את ישראל אל מתחת לגלגלים • אבל אפשר להסתכל על כל האירועים הללו אחרת, ולזהות משחק ציני על חשבון כולנו שנועד להיטיב גם עם נתניהו וגם עם טראמפ
